אני מרגיש אחריות אישית להצלחתו של ילדי/ילדתי בטמבלינג

 אני מעיר לו/לה לאחר אימון או תחרות על טעויות שביצע/ה 

הבן/הבת  שלי לא מספיק עצמאי/ת ולכן אני נאלץ פעמים רבות לעשות את הפעולות במקומו/ה (לדאוג לתיק מסודר, למערך ההסעות, להזכיר את לוז האימונים, וכו')

אני מרגיש שהעיסוק בטמבלינג מוסיף מתח ליחסים ביני לבין ילדי/ילדתי.

אני חושב שילדי/ילדתי חושש/ת לאכזב אותי

אני מתקשה לשלוט בתגובות שלי ולהשאר מאופק בייחוד לאחר או בזמן אימון או תחרות

מרבית השיחות שיש לי עם ילדי/ילדתי הן בנושא טמבלינג. אנחנו כמעט ולא מדברים על דברים אחרים בחייו/ה.

ילדי/ילדתי לא משתף/ת אותי בתחושותיו/ה כשמרגיש/ה תסכול או חוסר הצלחה 

אני משדר לילדי/ילדתי שאכפת לי מהשגיו/ה (שיהיה טוב מקצועית) יותר מאשר שאני מעריך את ההשקעה וההשתדלות שלו/שלה בטמבלינג

בני/ביתי מבקש/ת ממני לא להגיע לתחרויות 

 בדר"כ אני לא מתעניין/ת כיצד הוא/היא חווה את האימונים, והאם נהנה/ת או לא.

בכל הנוגע לטמבלינג - אני יותר ביקורתי מאשר מפרגן

אני מנסה לוודא שילדי/תי מתאמן/ת מספיק גם בזמנו/ה הפנוי

אני מרגיש מתח רב לקראת תחרות. אם בני/ביתי מאוכזב/ת או כועס/ת, זה משפיע עלי גם כן.

במידה וילדי/ילדתי מביע/ה תסכול או אכזבת, אני מנסה לתקן את המצב מיד