מה עושים כשהמתבגר/ת לא מקבל/ת את הגבול שלנו?

ניקח לדוגמה הורה שקבע לבתו בת ה־15 לחזור מיציאה עד אחת בלילה.

אחרי שחזרה כמה פעמים מאוחר יותר, הוא שוחח איתה על כך.

היא לא ניסתה להכחיש ולא המציאה תירוצים.

היא פשוט אמרה:

״אני מבינה שאתם לא מסכימים, אבל אחת זו שעה מוקדמת מדי.

גם בפעם הבאה כנראה אחזור מאוחר יותר״.

זה רגע לא פשוט.

מצד אחד, היא כנה. היא לא משקרת ולא מסתירה.

מצד שני, היא מודיעה באופן ברור שהיא אינה מתכוונת לקבל את הגבול שהוצב לה.

התגובה הטבעית היא לכעוס, לאיים או לומר:

״כל עוד את גרה בבית שלי, תעשי מה שאני אומר״.

אבל מה יקרה אם ביציאה הבאה היא בכל זאת תחזור מאוחר?

כשאנחנו הופכים את הגבול למאבק כוחות, אנחנו מפסידים את הדבר הכי יקר שיש לנו איתם בגיל הזה: את ערוץ התקשורת.

ההורה לא צריך לוותר על הגבול. בגיל 15 הוא עדיין אחראי עליה.

אבל לפני שהופכים את הנושא למאבק כוח שיוצר ריחוק, כעסים ואווירה לא טובה, כדאי לנסות להבין:

למה אחת מרגיש לה מוקדם?

איפה היא נמצאת?

עם מי היא יוצאת?

איך היא חוזרת?

ומה יכול לעזור להורים להרגיש בטוחים יותר?

אפשר לומר:

״אני מבין שזה חשוב לך. אני רוצה ללכת לקראתך, אבל האחריות שלי היא לשמור עלייך. אנחנו צריכים להגיע להבנה ששנינו נוכל לעמוד בה״.

אולי אפשר להסכים על שעה מאוחרת יותר, בתנאי שהיא מעדכנת, זמינה בטלפון וחוזרת בדרך שסוכמה.

אולי שעת החזרה תהיה תלויה במקום, ביום, בחברות שאיתה ובדרך שבה היא חוזרת.

להגיע להבנות לא אומר שההורה מוותר.

זה גם לא אומר שהמתבגרת מקבלת כל מה שהיא רוצה.

זה אומר ששני הצדדים זזים מעמדה של מאבק לעמדה של פתרון.

כשמדובר בבטיחות, באחריות או בגבול שנפרץ שוב ושוב, אי אפשר רק להבליג. צריך לדבר.

השאלה היא איך.

הורה לא יכול לשלוט בכל בחירה של המתבגר/ת שלו, אבל הוא עדיין יכול להיות נוכח, להתעניין, להציב גבולות, להסביר את הדאגה שלו ולהגיע איתה להבנות.

לפעמים דווקא היכולת לומר:

״אני לא מסכים איתך, אבל חשוב לי שתמשיכי לדבר איתי״

היא זו שמאפשרת להורה להמשיך להשפיע באמת🌷