אני מרגיש אחריות אישית להצלחתו של בני בכדורסל 

  אני מעיר לבני לאחר אימון או משחק על טעויות שביצע 

 הבן שלי לא מספיק עצמאי ולכן אני נאלץ פעמים רבות לעשות את הפעולות במקומו (לדאוג לתיק מסודר, למערך ההסעות, להזכיר את לוז האימונים, וכו')

אני מרגיש שהעיסוק בכדורסל מוסיף מתח ליחסים ביני לבין בני.

אני חושב/ת שבני חושש לאכזב אותי

אני מתקשה לשלוט בתגובות שלי ולהשאר מאופק במהלך המשחקים 

מרבית השיחות שיש לי עם בני הן בנושא כדורסל. אנחנו כמעט ולא מדברים על דברים אחרים בחייו.

ילדי אינו משתף אותי בתחושותיו כשמרגיש תסכול או חוסר הצלחה 

אני משדר לילדי שאכפת לי מהשגיו (שיהיה טוב מקצועית) יותר מאשר שאני מעריך את ההשקעה וההשתדלות שלו בכדורסל

בני מבקש ממני לא להגיע למשחקים

 בדר"כ אני לא מתעניין כיצד הוא חווה את האימונים, והאם הוא נהנה או לא.

בכל הנוגע לכדורסל - אני יותר ביקורתי מאשר מפרגן

אני מנסה לוודא שילדי מתאמן מספיק גם בזמנו הפנוי

אני מרגיש מתח רב לקראת משחק. אם בני מאוכזב או כועס, זה משפיע עלי גם כן.

אם בני מתלונן על המאמן (שלא מאמין בו מספיק) או על חבריו לקבוצה (שלא מוסרים), אני נוטה להצדיק אותו.