השריטות שלנו

לכל אחד מאיתנו יש שריטות.

רגעים שבהם נפגענו.

מילים שנאמרו ונשארו איתנו.

תחושות של בושה, אכזבה או בדידות.

לפעמים זו ילדה שניסתה להשתלב ולא מצאה את מקומה ומאז היא רגישה במיוחד לכל סימן של דחייה,

לפעמים זה ילד שהתאמץ מאוד ואף אחד לא שם לב, והוא גדל להיות מבוגר שזקוק להכרה כדי להרגיש בעל ערך.

לפעמים זו נערה שלמדה שלא כדאי להכביד על ההורים והיא גדלה להיות אמא שמתקשה לבקש עזרה.

ולפעמים זה ילד שטעה וקיבל תגובה קשה, והוא גדל להיות הורה שמפחד לראות את הילד שלו נכשל.

אנחנו גדלים. מתקדמים. בונים חיים.

אבל השריטות לא נעלמות.

הן הופכות לעדשה שדרכה אנחנו רואים את העולם ואת הילדים שלנו.

כשהילד נפגע, משהו בנו נדרך.

כשהוא נשאר לבד, זה נוגע גם בנו, לא רק בו.

לפעמים אנחנו ממהרים להגן כי אנחנו זוכרים איך זה הרגיש להיות לבד.

לפעמים אנחנו דוחפים כי אנחנו זוכרים איך זה הרגיש לא לממש את עצמנו.

דווקא מהמקומות שבהם הרגשנו פעם לבד, לא מובנים או לא מספיקים,

אנחנו יכולים לזהות מהר יותר את הכאב של הילד שלנו ולהיות ההורה שאולי אנחנו היינו צריכים.

עם זאת, חשוב שנפתח גם מודעות ונשאל את עצמנו:

מה עכשיו שייך לילד שלי ומה מתעורר בי בגלל הסיפור הישן שלי?

אם נזהה שהתגובה שלנו גדולה מהאירוע, אנחנו יכולים לעצור רגע ולבחור:

האם להגיב מתוך הילד או הילדה שהייתי,

או מתוך ההורה שאני רוצה להיות.